בגידה היא לעולם מרחפת כעננה שחורה מעל קשר זוגי, היא לעיתים מפלט, בריחה, התמודדות או מהלך בו הנפש והקוגניצייה מחפשים מקום. יש שבגידה מחזקת ויש שזו מרחיקה ומפרידה. התפיסות והאמצעים בהם הפרט בוחר להתמודד לכנות ולהבין את המהלך של בן הזוג או בת הזוג נתונים לתפיסות, נורמות, רגש ושכל. אין ברומן מחוץ לזוגיות להצביע על קשר לא טוב כמו ההייפך. הנושא רחב יותר מאשר עמדה אחת נחרצת כשמדובר על עולם של רגש, אהבה, אינטיליגנציה, מניעים רצונות ומאווים.
ימינו אנו הם עולם של הזדמנויות רצונות וזמן – תופעת חרדת החמצה (FOMO) נפוצה היום, ומשפיעה באופן נחרץ על החברה ואנשים – הפחד מהחמצה. האופי הסותר של תרבות פתוחה מינית, מתירנות וזמינות ומצד שני הצורה בה פוסלים בתוקף בגידה. ללא ספק, קיים אתגר באמונה הרווחת שבגידה היא תמיד סימפטום למערכת יחסים בעייתית, תוך שימת דגש על ההשלכות הרחבות יותר על הנישואין כמוסד ועל המתירנות הרווחת בחברה של ימינו.
ברגע זה ממש, בכל מקום בעולם, מישהו בוגד או ניבגד, חושב על רומן, מציע עצה למישהו שנמצא במשבר אמון או מצב נתון אחר, או משלים את המשולש הרומנטי בדמות מאהב סודי. אף היבט בחיי הזוג לא מעורר יותר פחד, רכילות או קסם מאשר רומן. ניאוף קיים מאז המצאת הנישואים, וכך גם הטאבו נגדו. זה נחקק, נדון, עבר פוליטיזציה ודמוניזציה (תהליך שבו קהילה, עמדה או התנהגות מוצגת יותר ויותר כרע בהתגלמותו) לאורך ההיסטוריה. ובכל זאת למרות הרצון להוקיע זאת, לבגידה יש נוכחות מאפילה המרחפת כעננה מעל חיי הנישואים. עד כי כך שזה החטא היחיד שמקבל שתי מצוות בתנ"ך, אחת עבור "לֹא תִנְאָף" (עשרת הדברות), והשניה "וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ" (ספר דברים, ה, יז).
בכל חברה, בכל יבשת ובכל תקופה, ללא קשר לעונשים ואמצעי הרתעה, גברים ונשים חמקו מגבולות והגבלות הנישואים, כמעט בכל מקום שבו אנשים מתחתנים, מונוגמיה (מצב שבו בני אדם שומרים אמונים לבן זוג אחד ואינם מקיימים יחסי מין עם פרטנרים אחרים במקביל) היא הנורמה הרשמית, לעומת בגידה החשאית.
בגידה הינה טאבו עתיק יומין – אסור באופן אוניברסלי עם זאת מנופץ באופן אוניברסלי. השיח קיים לא רק בין קירות סגורים של מטפלים ומטופלים, אם כי בנסיעות, טיסות, במסיבות ערב, בכנסים, בסלון הפדיקור מניקור, עם עמיתים, עם חברים, וכמובן, במדיה החברתית. מבדיקה מול אנשים סביב הגלובוס, התגובות שמקבלים כשמזכירים "בגידה" נעות מגינוי מר ונחרץ, קבלת היתר או השלמה, לחמלה זהירה ולהתלהבות מוחלטת. הגישות בעולם, בעמים ובמרקמים חברתיים שונות.
בגידה למעשה נפוצה בכל מקום, אך הדרך שבה אנחנו מייצרים לה משמעות והגדרה, קשור בסופו של דבר לזמן ומקום מסוימים שבהם מתרחשת הדרמה – כשאתם חושבים על בגידה, מהן המילים הראשונות, אסוציאציות ותמונות שעולות לכם בראש? האם הם משתנים אם שמא אתם משתמשים במילים "רומן" או "פרשת אהבים"? מה לגבי "משבר קשר", "עיתוי", "פגישה" או "התנסות" או "חיבור" או "קשר מיני", "יזיזות", "הרפתקאה"? האם אתם מוצאים שהתגובות שלכם מוטות לכיוון אי הסכמה או לקראת הבנה? עם מה אתם מזדהים? עם קלי הראש והדעת, אלה שעזבו או נעזבו?, עם הבוגדים, עם המאהב, עם הילדים? עם החבר או החברה הקרובים או ההייפך? ויש אולי שהתגובות שלכם שונות בגלל אירועים בחייכם?
כתרבות הפכנו להיות פתוחים מינית עד כדי כך שהמצב עולה על גדותיו, בכל מקום וכל רגע, מדיות חברתיות, לבוש, החצנה, התנהגות, מילים וביטוי עצמי, זמינות, המרוץ לחופש הביטוי ומתירנות מינית, לעומת זאת כשזה מגיע לנאמנות מינית, אפילו הליברלית ביותר, מוח האדם יכול להישאר בלתי מתפשר. באופן מוזר, אי קבלה והתעקשות עד כמה בגידה היא חמורה, למעשה מבססת את הקושי התפיסתי ואינה חושפת עד כמה בגידות נפוצות באמת. אנחנו לא יכולים להפסיק זאת, להתכחש או להתעלם מהעובדה שזה קורה, אבל כולנו יכולים להסכים שזה לא צריך לקרות.
למעשה בגידה חייבת להיות סימפטום למערכת יחסים שהשתבשה. אם יש לך כל מה שאתה צריך בבית, לא צריכה להיות סיבה ללכת למקום אחר. גברים בוגדים מתוך שעמום, מיצוי, לעיתים פחד מאינטימיות; יצר הרפתקנות, נשים בוגדות לרוב מבדידות ורצון עז לאינטימיות, הקשבה והכלה. בן הזוג הנאמן הוא הבוגר, המחויב, המציאותי; ואילו התועה הוא אנוכי, לא בוגר וחסר שליטה. רומנים תמיד מזיקים ולעולם לא יכולים להתקבל ולהתאים את עצמם לחיי נישואין. הדרך היחידה להחזיר אמון ואינטימיות היא דרך אמת – אמירה, חרטה ומחילה. אחרון חביב, גירושין אשר מספקים יותר כבוד עצמי מאשר סליחה.
הטון המוסרי בשיח הנוכחי נוטה לקבע את ה"בעיה" של זוגות או יחידים שחווים משבר, בזמן שיש לשאול שאלות רחבות יותר על התופעה ומה היא עשוייה לזמן בעתיד – בגידה אומרת הרבה על ברית הנישואין – לא רק בין בני הזוג אלה על ברית הנישואין כמוסד. אנחנו בזמן של שינוי חברתי מובהק: תרבות ה"זכאות" (כי מגיע לי) והדרישה של סיפוק מהיר, ריגעי ועכשווי, "כאן ועכשיו", לוקחים את הכל כמובן מאליו, אין צורך באמת לחשוב (תרבות אינסטנט), מעלה תהייה האם בכלל ניתן לזקק את תופעת הבגידות והשקרים ליידי כמה תפוחים רקובים? ברור שמליוני סוררים, מתנים פרשת אהבים, מסביב לגלובוס לא יכולים להיות כולם מיקרים פתולוגים.
יש מעט מונחים ניטרליים לתיאור ניאוף. יש חשש מוסרי כאשר מדובר בנושא הזה. הדבר מקשה עלינו להתמודד עם הדחפים הסוררים שלנו, ולעיתים נתקלים בקשיים למצוא מילים מתאימות לתיאורם. השפה היא הכלי העיקרי שלנו לתקשורת, והיא מחזיקה בתוכה את הטאבו והסטיגמה הקשורים לניאוף. בעוד שהמשוררים יכולים לדבר באהבה והרפתקנות, לכתוב שירי אהבה ועל הקשר שבינו לבינה, רוב האנשים משתמשים במילים וביטויים רווחים כמו רמאים, שקרנים, בוגדים, מכורים לסקס, חולים, נימפומנים, שרלטנים וכדומה.
כל הלקסיקון שלנו מאורגן סביב ציר של עוולות, המשקף לא רק את שיקול הדעת שלנו אלא גם מטפח אותו. המונח "ניאוף" עצמו נגזר מהמילה הלטינית שחיתות. גם כשמנסים להביא פרספקטיבה מאוזנת יותר לנושא, השפה הפוגענית שאנחנו משתמשים בה לעיתים קרובות מובנת. אפילו בדיאלוג עם מטפלים הנושא מתואר באופן גורף במונחים של נזקים שנגרמים תוך התמקדות במניעה או החלמה; הפללה; רופאים מתייגים לעתים קרובות את בן הזוג הנאמן כ"ניפגע" ו"פצוע", והבוגד בתור "העבריין", "הפוגע". באופן כללי, יש הרבה דאגה לנבגדים, ועצות "תיקון" מפורטות לבוגדים על מנת לעזור לבן או בת הזוג להתגבר על הטראומה.
חשיפת רומן יכולה להיות כה הרסנית לכן זה לא מפתיע שרוב האנשים רוצים לקחת צד. בכל פעם שאתם שומעים על בגידה הדבר הראשון שמהדהד זה "האם לספר או לא"?, "האם אתה בעד או נגד?" כאילו יש רק שתי אפשרויות. יש ליזום שיח ולהבין את הניואנסים, הדילמות הנלוות לה, פחות שיחה שיפוטית. נבכי האהבה, תשוקה ורגש אינם נכנעים לקטגוריות פשוטות של טוב ורע, קורבן ואשם. שיהיה ברור, לא לגנות זה לא אומר הסכמה, ויש עולם שלם של הבדלים בין הבנה להצדקה! הבעיה נוצרת כשאנחנו מצמצמים את השיחה בקלות דעת לשיפוטיות והאשמה, אנחנו נשארים ללא שיחה בכלל.
הרבה אנשים בברית הנישואין דואגים מאוד לרווחתם של בני הזוג שלהם גם בזמן שהם משקרים להם, בדיוק כמו שהרבה מאלה שנבגדו ממשיכים לאהוב את אלה שעשו זאת להם ורוצים למצוא דרך להישאר ביחד. עבור כל האנשים האלה, נמצאת מחוייבות למצוא גורם רחום יותר, מבין ומכיל, מפשר וגישה יעילה ומושכלת להתמודדות עם בגידה. לעיתים קרובות אנשים רואים ברומן טראומה שאין ממנה חזרה, ואכן, ישנם רומנים ובגידות שלא ניתנים לגישור ומפוצצים את הקשר. אולם, אחרים עשויים לעורר שינוי שהיה נחוץ לקשר, בגידה כמו זעזוע וטלטלה, עירעור הקשר, אך כזה שניתן לרפא. רומנים יכולים אפילו להוציא את בני הזוג מחוזקים כיוון שמשהוא טוב עשוי לצאת ממשבר הבגידה – אשר מהווה "קריאת השכמה".
בכל הוויכוחים הסוערים על בגידה, באינטרנט ומחוצה לו, המונח "לְהִתְגַרֵשׁ" הוא השגור וצץ, שוב ושוב – למשל: אם אתה חושב לנהל רומן אז תתגרש. אם אתה לא מרוצה מספיק מהקשר ואתה במצב שעלייך לרמות ואתה לא מרוצה אז כדאי לך לעזוב. ואם לבן הזוג שלך יש רומן וגילית זאת אז התקשר מיד לעורך הדין ופעל בחשאי.
נגישות המידע רשתות חברתיות והדיגיטל שמים לנו בפנים את מה שפעם התנהל בחדרי חדרים ומעגלים סגורים; משפחתיים וחברתיים מצומצמים.
בחורה מאזור הדרום בשנות השלושים המוקדמות לחייה עם בן בן שנתיים, יצרה איתי קשר שבוע לאחר שנודע לה באמצעות חשבון פייסבוק מזוייף שהקימה בו הגיעה למידע ותכתובות שבעלה מזה ארבע שנים, ניהל רומן עם עמיתה לעבודה. כנתונה לתכתיב רווח ונורמה בעידן הדיגיטלי, היא הציפה את הנושא באינטרנט וברשתות חברתיות וביקשה עצה, אולם כל התגובות גרמו לה להרגיש נורא, אבודה וחסרת אונים; "תמשיכי הלאה ו אל תסתכלי אחורה"!, "הוא עשה את זה פעם אחת, הוא יעשה את זה שוב"!, "תבעטי אותו לכל הרוחות"! ועוד מני הטחות דומות.
אף אחת מהתגובות לא התייחסה לעובדה שעדיין יש לה רגשות עזים לבן זוגה, היסטוריה וחוויות עמוקות שמחברות אותם יחד מעבר לתגובה רגעית קרה ולקונית. היא הרגישה ששופטים אותה, כאילו היא אחת מאותן נשים שפשוט נתנו לבעלה לבגוד. להוסיף, חוסר המידע הקיים בהוויית הקשר, מעמד הבחורה, העצמאות שלה ודרך החיים ותפיסות שלה כלל לא נלקחו בחשבון, כמוה כמוהו.
ארצות תרבויות הן מצא להתנהגויות להוסיף אופי אישיות ונפש, בעבר גירושין היה כמו אות קלון בזמן שהיום מי שבוחר להישאר ולהלחם על הקשר נתפס כמוזר, כאילו שזו הבושה החדשה. קחו לדוגמא את הילרי קלינטון, נשים רבות שהעריצו אותה ועדיין, לא מצליחות עד היום לקבל את ההחלטה שלה להישאר עם ביל קלינטון בעקבות פרשת מוניקה לווינסקי.
יש בהחלט מקרים שבהם גירושין הם בלתי נמנעים, קשים או פשוטים, יש בהבנת הנסיבות להביא ליידי התוצאה הטובה ביותר עבור כל המעורבים. אבל האם זו הבחירה הנכונה היחידה?
אין עוררין שזוגיות היא סבוכה ויש בה דברים שלא נאמרים ורק בני הזוג יודעים ומבינים, במרוצת הקשר והשנים הזוג "מדבר עם העניים" והעומקים לא ניתנים בהכרח לפיצוח כאשר עורכי דין ניגשים לנושא. הסיכון הוא שבגלל הכאב וההשפלה, הביזיון והבושה, קורים מצבים בהם בני הזוג ממהרים לשפוט ולהגיב לרומן או בגידה ממקום ריגשי אשר מעיב על הקשר כולו – ההיסטוריה נכתבת מחדש, גשרים נשרפים יחד עם תמונות החתונה, וילדים מחלקים את חייהם בין שני בתים.
החיפזון להתגרש אינו מתחשב בטעות, לשבריריות אנושית. זה גם לא מתחשב בתיקון, חוסן והתאוששות. וזה עושה עוול לאנשים שרוצים להתמודד עם משברים, ללמוד ולצמוח ממה שקרה. לא פעם קורה שלאחר גילוי רומן בני הזוג ניגשים לשיח מכיל, חשיפת נבכי הקשר והנפש, הקשיים וההתמודדויות של כל צד כמו שמעולם לא הובעו ונאמרו אחד לשני.
לעיתים קרובות נשמעת המילה חרטה, אך אחת האמיתות הבלתי נאמרות על מערכות יחסים: עבור רבים מהזוגות ולא פחות קיצוני היא הפעולה להשגת תשומת לב או ריצוי דחפים. והדבר הקשה מכל לכל צד היא הבעיה עם השיפוטיות, המילים הטעונות מאוד והפן הדיכאוני שחוזר על עצמו בשיח מסויים בקשר אודות הבנת צרכי הצד השני, הן בפן המיני הן בפן הריגשי.
בגידה כוללת אחד או יותר משלושת המרכיבים המכוננים הללו: סודיות, אלכימיה מינית ומעורבות רגשית, אפשר שדרכה ניתן לראות את החוויה האישית שלך וההנחות שלך. לא כל הבגידות נוצרות שוות. בסופו של דבר, הנושאים האלה הם אישיים ועירכיים בפן האינדבדואלי.
סודיות הוא העיקרון המארגן מספר אחד של בגידה. רומן תמיד חי בצל מערכת היחסים הראשונית, בתקווה שלעולם לא יתגלה. הסודיות היא בדיוק מה שמעצים ומתדלק זאת. כולנו מכירים מילדות את השמחה של הסתרה ושמירת סודות. הֵם גורמים לנו להרגיש חזקים, פחות פגיעים ויותר חופשיים. למעשה הפעולות האפלות האלה הן בריחה מסויימת של עונג מזויף וריגעי לעומת הבגרות הקיימת באדם. לגלות שאתה יכול לפעול תוך הפרה מוחלטת של האני העצמי שלך והמוסכמות הם ערכים ארוכי טווח שמביכים ומרגשים בו זמנית.
כל דיון על בגידה מחייב שנחשוב על סודות. אבל זה עשוי גם לדרוש שנשאל את עצמנו, מה לגבי פרטיות? האם הפרטיות נגמרת והסודיות מתחילה? האם חטטנות היא מניע לגיטימי, טקטיקה? האם אינטימיות דורשת שקיפות מוחלטת? חשדות ומניעים? מה הצד השני מקבל כאפקט מהתנהגות מסויימת של האחר, וההייפך, ודרכי התמודדות ופעולות שאנחנו עושים? רומנים וקשרים מיניים מחוץ למסגרת הנישואין או זוגיות לא נעצרים ברפרטואר צר של אקטים מיניים אלא כוללים פעולות רחבות יותר הקשורים בהבנה של הנפש, הגוף והאנרגיה האירוטית.
"שום דבר לא קרה", זה משפט נפוץ בזמן הגילוי, שמניע לו הוא הרעיון והבנה שרומן או בגידה ופרשיות אהבים עוסקות פחות במין ויותר ברצון: הרצון להרגיש רצוי, להרגיש מיוחד, להיראות ולהתבטא, להיות מחובר לא פעם גם כדי לעורר תשומת לב ולבטא דחפים. כל אלה נושאים פריסון ארוטי שגורם לנו להרגיש חיים, מחודשים, טעונים מחדש. זה יותר אנרגיה מאשר מעשה, יותר קסם מאשר יחסי מין עצמם.
שאלות נוספות שנכנסות לעולם הבגידות וניאוף או שבירת המוסכמות הזוגיות, למשל, כשאתה צופה בעירום וסרטוני וידאו או תמונות סקס שרצות ברשתות החברתיות ובמסך הסמארטפון שלך, האם אתה סתם מסתובב בחופשיות במקדש הדמיון שלך, או נכנסת לאזור המסוכן של בגידה? מה לגבי מציאות מדומה? האם זה אמיתי או מדומיין? אלו הן שאלות משמעותיות שאנו כתרבות מהרהרים בהן בלי סוף ולא באמת מוצאים תשובות. כפי שקובע פרופסור אהרון בן זאב, "המהלך ממציאות דמיונית פסיבית למציאות המדומה האינטראקטיבית ב מרחב הסייבר הוא הרבה יותר קיצוני מהמעבר מצילומים לסרטים".
אנחנו עשויים להתווכח מה אמיתי ומה מדומיין, אבל אין לטעות באלכימיה של הארוטיקה והמיניות. כל המחקרים והדיונים הללו מעלים בהכרח את השאלה הקוצנית של אופי החופש הארוטי שלנו. האם אנו מצפים מהאני האירוטי של בני הזוג שלנו כשייך לנו לחלוטין? המחשבות, פנטזיות, חלומות וזיכרונות, הופעות ומחזות שנחקקו בדמיון וזיכרון, אטרקציות, ריגוש והנאה עצמית. ההיבטים הללו של מיניות הם אישיים, חלק מהעצמיות הריבונית שלנו – הגן הקסום והסודי שלנו. אבל יש אנשים שרואים כל דבר מיני כאל דומיין שחייב להיות משותף. מגלים שבן הזוג שלהם מאונן או עדיין יש רגשות לאקס אז מבחינתם זה בגדר בגידה. בהשקפה זו, כל ביטוי עצמאי של מיניות – אמיתי או מדומיין – הוא הפרה.
כל זוג צריך לנהל משא ומתן על העצמאות האירוטית של האחר במסגרת השיחה הגדולה יותר על האינדיבידואליות שלנו והקשר שלנו. כחלק ממאמצים להגן על עצמנו מפני בגידה אינטימית, אנו דורשים גישה, שליטה, שקיפות והגבלות. ואנחנו מסתכנים שלא במודע, בהכחדה ודיכוי המיניות או פגיעה במרחב בינינו שמחזיק את התשוקה בחיים. אש צריכה אוויר, וסך הדברים הקשורים זה לזה בקשר משפיעים באופן פרטני על מכלול הקשר.
מעורבות רגשית בקצה העמוק של ספקטרום הבגידה, רומן או פרשיית אוהבים. הרבה דיו נשפך בניסיון לקבוע מהו הרוע הגדול יותר, אהבה גנובה או סקס אסור? הרגישויות האישיות שלנו הן ייחודיות. יש אנשים שלא מוטרדים מהיקשרות רגשית לאחרים, כל עוד הם שומרים את ידיהם לעצמם. אחרים לא רואים סקס כעניין גדול ולתת אחד לשני חופש לשחק – כל עוד אין רגשות מעורבים – זה בסדר מבחינתם. הם קוראים לזה "מונוגמיה רגשית". עבור רובנו, סקס ורגש הם שני דברים שפועלים יחד, אתה יכול לקבל הרבה מכל אחד מהם, יותר מאחד או יותר מהשני, אבל בדרך כלל שניהם קשורים למשחק האהבה.
בשנים האחרונות צמחה קטגוריה חדשה: "רומן ריגשי". מונח זה קביל בלקסיקון הבגידה של היום. בדרך כלל, זה משמש כדי לציין שהבגידה אינה כרוכה במין ממשי, אלא בקרבה רגשית שצריכה להיות שמורה לבן או בת הזוג, ולמעשה זה שואב אנרגיות ומדלל את הקירבה בין בני הזוג באופן מסויים. זהו קונספט שדורש התנהלות קפדנית. כל כך הרבה "עניינים רגשיים" פועמים במתח מיני, בלי קשר לשאלה אם נוצר מגע מיני בין הנאהבים.
עבור רבים כיום, נישואים קשורים למושג רגשי, אינטימיות וכנות עירומה, כאשר אנו פותחים את חיינו הפנימיים למישהו אחר, זה יכול להרגיש כמו בגידה. המודל שלנו לאהבה רומנטית הוא כזה שבו אנחנו מצפים מבן הזוג שלנו להיות בן לוויה הרגשי העיקרי שלנו – היחיד איתו אנו חולקים את החלומות, החרטות והחרדות העמוקים ביותר שלנו. אנחנו כאן על קרקע לא ידועה. הדגשת ה"רגשי" כמו בגידה מעולם לא עלתה אפילו לדורות קודמים, מהסיבה שהמושג שלהם למוסד ה"נישואים" לא היו מאורגן סביב בלעדיות רגשית.
נישואים תמיד התחזקו כאשר בני הזוג יכולים לפרוק ולספר לאחרים או למצוא מספר מוצאים לחיבור רגשי. כשאנחנו מתעלים את כל הצרכים האינטימיים שלנו לתוך אדם אחד, אנחנו למעשה עומדים להפוך את מערכת היחסים פגיעה יותר. ברור שהמים נעשים בוציים מהר מאוד כשאנחנו מנסים לנתח את דקויות של בגידה רגשית.
כיצד נוכל לחזק טוב יותר את מערכת היחסים שלנו ולמנוע חוסר נאמנות? ואיך נוכל להכניס חלק מהחיוניות האירוטית של אהבה אסורה לתוך הקשר?
התשובה מנוגדת לאינטואיציה. הדחף להגן על הנישואים שלך הוא טבעי, אבל אם אתה נוקט בגישה הנפוצה של "הוכחת פרשיות", אתה מסתכן, ומוביל שלא במודע להגבלות אילוצים ומחנק של הצד השני. להוציא חברויות עם המין השני, צנזורה אינטימית ורגשית, אמון באחרים, ביטול שיחות חולין עם אנשים בני ובנות המין השני, צמצום מקוון, הגבלת פעילות חופשית, לעשות הכל ביחד, איסור פורנו, דחיית אקסים וכל אמצעי ביטחון שמרגיש לכם בהבנתכם כלגיטימי – הלא הוא "נרטיב בטיחות זוגית" – למעשה יוצר את המוות של הזוגיות.
כאשר זוג מנסה להגן על מערכת היחסים שלהם באמצעות צורות שונות של מעקב ושיטור עצמי, הם מסתכנים בעצמם להיפך הגמור: ככל שננסה לדכא את יצר הכמיהה הראשוני שלנו, כך המרידה באה לביטוי בעוצמה גדולה יותר. זה תמיד מדהים איך אהבה יכולה להכות בנו. שום הקשר אינו מוגן אהבה, אין מוסכמה או מחויבות נחרצת. אפילו אורח חיים מבודד בצורה מושלמת, שבו האישיות נשלטת ומרוסנת, כל הימים מסודרים וכל הפעולות נעשות ברצף, יכול אדם לחרדתו לגלות שנחת באמתחתו ניצוץ בלתי צפוי; שמתחיל בעשן עד שלבסוף הופך לאש בלתי ניתנת לכיבוי. כוחו של קופידון תמיד מביא לאיזו שהיא הפרעה; במקומו החבוי של לב האדם תמיד קיים לו קופידון קטן. האידיאלים הרומנטיים שלנו מסובכים מדי עם האמונה כי נישואים מושלמים למעשה מחרישים ולכאורה מעלימים את רעשי הרקע של קופידון מחיינו; תיבת פנדורה.
אנחנו שואפים לקביעות, עבודה, זוגיות, שיגרה מסויימת וביטחון ויציבות, ככה גם באהבה. במקום לבודד את עצמנו עם התפיסה השגויה שלי זה לעולם לא יקרה, עלינו ללמוד לחיות עם אי הוודאות, הפיתויים, האטרקציות, הפנטזיות – גם שלנו וגם של השותפים שלנו.
זוגות שלא מחוייבים זה לזה, שאיינם מהססים לדבר בכנות על הרצונות ותשוקות שלהם, למעשה מתקרבים זה לזה יותר באופן פרדוקסלי. החוקרים מציינים זאת ומסבירים שהנישואין לא חייב להיות מובנה בצורה מסויימת, עם זאת כולם פתוחים בתיקשורת אחד כלפי השני. שיחות שמעולם לא היו להם לפני ההפרה: פתוחות, פגיעות, שיחות מסוכנות מבחינה רגשית שמעוררות סקרנות לגבי הצד השני המוכר והמצטייר גם כחדש פתאום. כשאנחנו מאשרים זה את זה ומקבלים, קשובים, לא שיפוטיים וקיים חופש בתוך מערכת היחסים; מתירנות זוגית ופתיחות, אנחנו פחות נוטים ללכת לחפש את זה בקום אחר.
יתרה מכך, כאשר אנו מכירים בקיומו של דחפים ורצונות מיניים, אנו מאשרים את ה"נפרדות האירוטית" של בן הזוג שלנו. אנו מודים כי ככל שנרצה בכך המיניות שלהם לא סובבת רק סביבנו. הם עשויים לשתף זאת רק איתנו, אבל שורשיו מרחיקי לכת. אנחנו הנמענים, לא המקורות הבלעדיים, לרצונותיהם המתגלגלים. ההכרה הזו של האחר כסוכן עצמאי היא חלק מההלם של בגידה, אבל זה גם מה שיכול להצית מחדש את הניצוץ המיני והתשוקה בבית – למרות שזו עשויה להיות הצעה מפחידה, זה גם אינטימי ומקרב להפליא.
מה עם אמון? האמון עומד במרכז העלילה הזוגית, והעניינים הם הפרה של אמון זה. רבים מאיתנו מרגישים שכדי לתת אמון, אנחנו צריכים לדעת. אנו משלבים אמון עם ביטחון, כהערכת סיכונים רציונלית כדי להבטיח שלא ניפגע. אנחנו רוצים ערובה שלשותף שלנו יש את הגב שלנו ולעולם לא יהיו אנוכיים עד כדי כך שישימו את הצרכים שלהם לפני הרגשות שלנו. אנחנו דורשים ודאות, או לפחות את האשליה שלה, לפני שאנחנו מוכנים לעשות עצמנו פגיעים לאחר.
אבל יש דרך אחרת להסתכל על אמון ככוח שמאפשר לנו להתמודד עם אי ודאות ופגיעות. כפי שציינה זאת רייצ'ל בוסטמן: "אמון הוא מערכת יחסים בטוחה אל הלא נודע". אם נקבל את זה שוודאות היא ספק קיימת בכל סוג של מערכת, שאולי לעולם לא יהיה לנו אותה באמת, אז נוכל לנסח מחדש את הרעיון של אמון. כן, אמון נבנה ומתחזק על ידי פעולות לאורך זמן, אך באותה מידה אמון הוא גם קפיצת מדרגה של אמונה – לקיחת סיכון המתחזה להבטחה.
רומן זורק זוג לתוך מציאות חדשה, ומי מהזוגות שבוחרים להמשיך יחד ולהתמודד עם זה, מגלים שאמון כבר לא תלוי רק בצפוי, אלא אמון הוא מעורבות פעילה עם הבלתי צפוי. אנו גם למדים מפרשיות, שלרוב, הדברים האסורים תמיד חובים בתוכם פיתוי. האתגר המתמשך עבור זוגות יציבים הוא למצוא דרכים לעשות זאת ולהתמודד עם החריגה וההפרה, במקום לחצות גבולות אחד נגד השני או הקשר שלהם שמרחף מעל הזוגיות. המעשים הבלתי חוקיים או בלתי מסוכמים האלה לא חייבים להיות דרמטיים, פזיזים או מסוכנים, אבל הם חייבים להיות אותנטיים. כל זוג והקוסמוס שלו באופן ההתמודדות.
עבור מירב וליאור, זה אומר ליצור חשבונות אימייל סודיים שבאמצעותם יכלו לנהל שיחות פרטיות לא מוסריות במהלך פגישות עבודה, תאריכי משחק, ועידות הורים-מורים וכדומה. עבור ירון ורננה, זה להשאיר מדי פעם את הילדים אצל אמא שלה והיא יוצאת לבילוי וזמן לעצמה ללא מעצורים, להתלבש להתאפר ולהיות מחוזרת, ולרקוד כל הלילה בתחושה של חוסר גבולות שזה ההפך הגמור מהמסגרת המשטרית של חיי משפחה. דניאלה ושגיב לא יכולים להרשות לעצמם לצאת, אבל הם רוצים לאשר שהם לא רק הורים. אז פעם בשבוע הם שמים את התינוקות לישון, מדליקים נרות, מתלבשים ועושים דייט בייתי. הם קוראים לזה "פגישה בבר". גאיה החלה שוב לשיר; אברהם, בעלה מזה עשר שנים, מגיע לצפות בה כאחד הקהל מבלי ליצור קשר, יושב בחלק האחורי של המועדון כמו כל צופה מזדמן אחר ורואה את אשתו דרך עיניו של זר. ריטה ובן הולכים למסיבות מין שנבחרו בקפידה, שם הם מדברים אנגלית בלבד. נייט ובובי אוהבים להתגנב מדי פעם חזרה הביתה אחרי שהם כבר שמו את התאומים בגן, ולהכין לעצמם ארוחת בוקר זוגית למבוגרים בלבד וללא הפרעה. ג'ון ודיאנה נהנים לחפש ביחד באינטרנט מישהו מושך אותו הם יכולים להזמין הביתה לשחק. רקפת ואריאל נתנו זה לזה רישיון לפלרטט, כל הדרך אל הקצה אבל אף פעם לא מעבר לקו מוסכם. כל אחד מהזוגות הוותיקים האלה בחר לא להתעלם מהפיתוי של האסור, אלא "להרוס" את כוחו על ידי הזמנתו פנימה.
קיימות אין ספור צורות ואפשרויות למימוש המאווים והכמיהות של מי מבני הזוג, והצורה למענה על צרכים באה בכל רמה שתשחבו עליה: מאי מיילים מוקדשים, לפעילות זוגית אישית או חברתית, מימושי פנטזיות ודברים ששמורים רק לכם. הסוד בתהליך הזוגי היא פתיחות, מתירנות, הקשבה וקבלה, שיח והבנה, מתוך המחויבות הזוגית – אחד כלפי השני, נובעת תחושת ביטחון ופתיחות, והיכולת להרגיש משוחררים ולחיות אחד עם השני באופן שמעמיק את תחושת המחויבות.
אלה טקטיקות שמחזקות את הקשר שלהם, וכאשר הקשר חזק יותר, הם נוטים פחות לרמות. "זה יהיה כיף, אבל זה לא שווה את זה". זה עדיין לא אומר שמערכות היחסים שלהם הם "הוכחה לרומן או פרשה שקרתה". ודווקא בגלל שהם יודעים את זה הם כן דואגים להוסיף דפים חדשים לסיפורי האהבה שלהם.
השותפים שלנו אינם שייכים לנו; הם רק בהשאלה, עם אפשרות לחדש – או לא. הידיעה שאנחנו יכולים לאבד אותם לא חייבת לערער מחוייבות; במקום זאת, היא מחייבת מעורבות פעילה לטווח ארוך, דבר שזוגות לעתים קרובות מפסידים. ההבנה שיקירינו חמקמקים לנצח צריך לזעזע אותנו מתוך שאננות, במובן החיובי ביותר. זרם החיים, לאחר שהתעורר, הוא כוח שקשה לעמוד בפניו.
מה שצריך להדליק נורות אדומות ולהתמודד איתו זה הסקרנות ההולכת ופוחתת, ההתקשרויות הרופפות, ההשלמה הקודרת, השגרה המיובשת. מוות ביתי הוא לעתים קרובות משבר דמיון, לעומת רומנים שבשיאם הם בעלי דמיון עודף, ריגוש ותשוקה, שפע של תשומת לב, רומנטיקה ושובבות. חלומות משותפים, חיבה, תשוקה וסקרנות אינסופית – כל אלה הם מרכיבים טבעיים שנמצאים בעלילת ניאוף. הם גם המרכיבים של מערכות יחסים משגשגות. זה לא במקרה שרבים מהזוגות הנאהבים ואוהבים אחד את השני הם גם אירוטיים ביותר ובונים את האסטרטגיות הזוגיות שלהם ישירות מתוך עולם של דמיון ושחרור תודעתי פסיכולוגי, רצונות ופתיחות תפיסתית המקבילה למגרש המשחקים של אלה שבוגדים.
מאמר זה נכתב בחלקו בהתבסס על ספר מחקר The State of Affairs של הפסיכולוגית אסתר פרל.
"אמון הוא מערכת יחסים בטוחה אל הלא נודע"
רייצ'ל בוסטמן
המידע באתר הוא מידע אינפורמטיבי מקצועי ואינו מידע מחייב. הזכויות המחייבות נקבעות על-פי חוק, תקנות ופסיקות בתי המשפט. השימוש במידע המופיע באתר אינו תחליף לקבלת ייעוץ או טיפול משפטי, מקצועי או אחר והסתמכות על האמור בו היא באחריות המשתמש בלבד.
איתי אלמוג משרד עו"ד לדיני משפחה וגירושין © 2025 \\\ נבנה מנוהל ומתוחזק על ידי אוגמנט נגישות מידע ותקשורת