אדם מתקשר לעורך דין לענייני משפחה כשמצבו לא טוב. הוא מגיע אליי בדרך־כלל אחרי חודשים, לפעמים שנים, שבהם הוא חי על הקצה: בית מלא מתח, ילדים שקולטים כל צעקה, חדשות שמפוצצות את הנשמה בכל פעם שמצלצלת אפליקציית התרעות, ומעל הכול – שאלה אחת שורפת: האם אני זה שמפרק את המשפחה, או שאני זה שמנסה להציל את מה שעוד אפשר להציל?
מאז 7.10 והמלחמה המתמשכת, "חרבות ברזל" "עם כלביא" ו"מבצע שאגת הארי" השאלה הזאת הפכה ללב הפועם של עשרות פגישות במשרד שלי באשקלון. אנשים מגיעים אליי מרעננה, מהמרכז – אבל בעיקר משדרות, נתיבות, עוטף עזה, יישובי הדרום – ומביאים איתם לא רק תיק, אלא מלחמה בתוך הבית ברקע מלחמה בחוץ.
במאמר הזה אני רוצה לעשות משהו קצת אחר: לא רק להסביר את הדין היבש, אלא לנסות לעשות סדר בראש ובלב. לשלב את המשפט, הפסיכולוגיה והמציאות הישראלית החדשה, כדי שתוכלו להבין את עצמכם יותר טוב – ולהחליט לאן אתם הולכים, בצורה אחראית.
1. התא המשפחתי במלחמה מתמשכת – מה בעצם השתנה?
מאז 7.10 והלאה עת מלחמת "שאגת הארי" התא המשפחתי בישראל עבר טלטלה מואצת.
זה לא עוד “תקופה קשה” – זה רצף של זעזועים: אירוע טרור קיצוני, מלחמה במקביל בכמה חזיתות, גיוסי מילואים ארוכים, חרדה ביטחונית, אי־יציבות כלכלית, ותחושת אובדן אמון במערכות שהיו אמורות לשמור עלינו.
במצב כזה, גם זוג שהיה ממילא מתוח – מרגיש את כל זה פי עשר:
אחד מגויס חודשים, השני נשאר בבית, מתפקד כמעט כהורה יחיד.
הבית מתמלא ילדים חרדים, שאלות קשות, חלומות רעים.
במסכים – תמונות ומהדורות, באוויר – אזעקות, ובין בני הזוג – שיחה הולכת ונסגרת.
המלחמה לא “המציאה” את הסדקים. היא הוציאה אותם לאור בצורה חסרת רחמים. זוגות שהבסיס שלהם היה חזק – לעיתים התחזקו. זוגות שהבסיס שלהם היה שביר – מצאו את עצמם נשחקים במהירות, עד לכדי פירוק.
2. למה זוגות לא הצליחו לשרוד את 7.10 והמלחמות – המבט הפסיכולוגי־משפטי
טראומה, PTSD והקשר הזוגי
משפטית, כשאנחנו מדברים על גירושין, אנחנו שומעים מונחים כמו “שלום בית” מצד אחד ו“גט” מצד שני.
פסיכולוגית, בין שני המונחים האלה יש עולם שלם של זוגיות אחרי טראומה.
לא מעט לוחמים\לוחמות ומילואימניקים\יות חווים תסמיני פוסט־טראומה (PTSD) או חרדה:
דריכות יתר, התפרצויות זעם, קושי לישון.
קהות רגשית – “אני לא מרגיש כלום”.
הימנעות מקרבה – פיזית ורגשית.
מנקודת מבט של בן/בת הזוג – זה נראה כמו נטישה: “הוא חזר, אבל הוא לא פה”, “היא איתי בבית, אבל בתוך טלפון וסגורה”. כשאין שפה לדבר על זה, נוצר מעגל: הפצוע לא מסוגל לדבר – השני נפגע מהשתיקה – השיח הופך לריב – ושני הצדדים יוצאים פצועים עוד יותר.
אי־שוויון בנטל: מי נושא את המשפחה על הגב?
במשפט ודיני משפחה אנחנו מדברים על חלוקת אחריות הורית, משמורת, מזונות. במציאות היומיומית, מתחת למילים האלה, יש תחושות אחרות: אני לבד, אני סוחב/ת הכול, מי רואה אותי?
מי שנשאר בבית בזמן המילואים, בזמן הפחדים והאזעקות, מרגיש לעיתים:
“אני גם עובד/ת, גם מטפל/ת בילדים, גם מתמודד/ת עם החרדות שלהם – מי דואג לי, מי רואה אותי, מי מטפל בי?”
“הוא במילואים, כל המדינה מצדיעה לו – ואני בשקט מתפרק/ת בבית”.
מצד שני, החייל/ת או המילואימניק/ית מרגיש/ה:
“אני מסכן/ת את החיים ומשלם/ת מחיר נפשי, ובבית לא מבינים כמה קשה לי”.
המפגש בין שתי חוויות צודקות אך מנוגדות – מייצר קרע. כשזה נגרר חודשים – לא פלא שאנשים מגיעים לנקודה שבה הם אומרים: “אני לא יכול/ה יותר”.
ערעור האמון – לא רק במדינה, גם בתוך הבית
7.10 ערער האמון ברמה לאומית.
אנשים שגדלו על “צבא חזק”, “מודיעין יודע הכל”, מצאו את עצמם מול שבר.
בתוך הבית, זה לפעמים הופך לשאלות ערכיות קשות:
“האם בן/בת הזוג שלי באמת איתי באותה סירה?”
“איך הוא יכול להמשיך כרגיל כשיש פה אסון לאומי?”
“איך היא לא רואה שאני נשבר?”
כשמתווספים לזה פערים אידיאולוגיים (ימין/שמאל, דת/חילוניות) – הכאב הלאומי והכאב האישי מתערבבים, וחוויית הבגידה הופכת חזקה במיוחד.
3. גילאי 30, 40, 50 – למה זה מרגיש אחרת בכל שלב?
בשנות ה־30: בניית החיים – על מוקש
זוגות בשנות ה־30 לרוב נמצאים בשנים הכי אינטנסיביות:
ילדים קטנים.
קריירה בתחילת הדרך.
משכנתא או שכירות גבוהה.
המערכת גם כך שברירית. כשמתווספים מילואים, חרדה ביטחונית וגידול ילדים לחוצים – הקרקע רועדת.
אחד ההורים יכול להרגיש שהוא לא “סוחב” את הלחץ, והשני מרגיש שהוא ננטש.
שם נולדות לא מעט החלטות על פרידה – לפעמים מהירות מדי, לפעמים אחרי שחיקה מתמשכת.
בשנות ה־40: שחיקה, מתבגרים ומשבר אמצע החיים
בגיל 40 יש משהו אחר:
לא מעט זוגות כבר 15–20 שנה יחד.
הילדים נכנסים לגיל ההתבגרות – בית רועש, טעון, מלא מבחנים, מסכים, והתמודדויות חברתיות.
ההורים מזדקנים, והלחץ “מלמעלה ומלמטה” מתגבר.
כאן, המלחמה הופכת למין “מגבר למחשבות עמוקות”:
האם ככה אני רוצה להזדקן?
אם אני חווה שנים של בדידות בתוך הנישואין – האם אני מוכן/ה לחיות כך עוד 30 שנה?
בשנות ה־50: ילדים גדולים יותר, שאלות זהות חדשות
בגיל 50 ומעלה, בית הספר, החוגים והגנים כבר פחות במרכז.
יש זוגות שהמלחמה מחזקת את תחושת ה”ביחד” – דאגה משותפת לילדים בצבא, תחושת גורל משותף.
אבל יש גם זוגות שבהם, דווקא כשהילדים גדלו, נחשפת הבדידות הזוגית.
אין יותר “פרויקט ילדים” שמחזיק את הבית – והמלחמה מבליטה:
האם נשאר בינינו קשר? או שרק נשארנו הרגל?
פה נולדות לעיתים החלטות על פרידה אחרי 20–30 שנות נישואין, שלפניהן “לא העזו” לעצור ולשאול.
4. האם מי שמפרק קשר עם ילדים “נכשל”? – מבט עמוק על אופי והחלטה
אחת השאלות הכואבות ביותר שאני שומע היא:
“אם אני בוחר/ת להתגרש זה אומר שאני אדם אגואיסט? זה אומר שנכשלתי כזוג וכהורה?”
כמשפטן וכאדם, חשוב לי להגיד ביושר:
המציאות מורכבת הרבה יותר מהדימוי של “הטוב שנשאר בכל מחיר” מול “הרע שבורח”.
דפוסי התקשרות והתנהגות במערכת זוגית
הפסיכולוגיה מדברת על סגנונות התקשרות:
דפוסים שנוצרו בילדות ומלווים אותנו בקשרים בוגרים:
התקשרות חרדתית – פחד מדחייה, צורך חזק בקרבה ואישור.
התקשרות נמנעת – קושי להישען על אחרים, נטייה לברוח מקרבה עמוקה.
התקשרות בטוחה – יכולת להיות קרוב וגם נפרד בלי חרדה קיצונית.
בזוגיות תחת לחץ (מלחמה, מילואים, חרדה כלכלית):
אדם בעל התקשרות חרדתית עלול לחוות כל התרחקות כנטישה ולשקוע בתחושה ש”אני לא שווה אהבה”. הרגע שבו הוא מחליט לפרק קשר, לעיתים מגיע אחרי שנים של ניסיון להצמד, לשנות, לרצות – עד שהוא קורס.
אדם בעל התקשרות נמנעת יכול להרגיש שהדרישות הרגשיות ממנו חונקות, ולהתרחק מאוד – לפעמים עד מצב שבו הוא נמצא “פיזית בבית, נפשית בחוץ”.
כששני דפוסים כאלה נפגשים – לא מדובר באדם “טוב” או “רע” אלא בשני אנשים עם פצעי עבר אמיתיים, שנמצאים היום בתוך מציאות בלתי נסבלת.
כישלון מול אחריות
האם זה כישלון אישי? זוגי? משפחתי?
זו שאלה לגיטימית, אבל לפעמים היא לא השאלה העיקרית.
השאלה העמוקה יותר היא:
האם אני נוטש, או שאני מנסה לקחת אחריות על חיים שנעשו בלתי נסבלים לי ולילדים?
האם ניסיתי כלים – שיחה, טיפול, עזרה מקצועית – לפני שהחלטתי לוותר?
האם אני פועל/ת היום מהכאוס, או מתוך שיקול דעת (גם אם מלא כאב)?
כשמישהו מגיע אליי ואומר: “אני שנים נלחמתי, ניסינו טיפול, ניסינו לשנות דפוסים, אני לא בורח ביום אחד” – אני לא רואה מול עיניי אדם “כושל”.
אני רואה אדם שמנסה לסמן לעצמו גבולות חיים, גם אם המחיר כבד.
5. פירוק התא המשפחתי: ההורה, הילד והמערכת המשפטית
כיצד הפרידה משפיעה על האדם הבודד כשיש ילדים ברקע?
הורה שנכנס להליך גירושין בתקופה של מלחמה חווה לרוב:
אובדן של בית – לא רק בנדל”ן, אלא אובדן של חלום החיים.
מלחמה פנימית מתמדת – “האם אני פוגע בילדים?”
התמודדות משפטית – דיונים, מו”מ, הערכות מסוגלות הורית, הסדרי ראייה.
זה מצב שמייצר חרדות, דיכאון, תחושת כישלון, ולעיתים גם ניתוק חברתי.
כאן נכנס התפקיד שלי כעורך דין: להיות לא רק “לוחם משפטי”, אלא גם מייצב מציאות – להסביר מה תחום האפשר, איפה הסיכון, מה ניתן לצפות, ואיך מקבלים החלטות בלי להישאב לנקמה ולהוריד את השיקול הריגשי.
למי קל יותר עם הילדים – גבר או אישה?
מבחינה חברתית ומעשית, בישראל 2026:
נשים עדיין נושאות ברוב האחריות היומיומית לילדים: בתי ספר, חוגים, טיפולים, זמינות.
גברים לעיתים “קל” להם מבחינת העומס היומיומי כשהם במשמורת חלקית, אך הם נושאים כאב מסוג אחר: ריחוק, פחד מניכור הורי, תחושה שהם “אורחים” בחיי הילדים.
אין פה “צד מנצח”.
יש שני הורים שכל אחד מהם מעביר דרך עצמו סבל אחר.
תפקידי כעורך דין משפחה הוא לעזור לבנות הסכמים שמבינים את המורכבות הזו, ולא לראות את הילדים כ”פרס” אלא כמרכז שצריך לייצב סביבו את חיי שניכם.
ויתורים ומשמורת – מה המחיר לקבלת אחריות הורית מרכזית?
כשלקוחה אומרת לי: “אני רוצה משמורת”, או לקוח אומר: “אני רוצה להיות הורה דומיננטי, לא ‘אבא של שבת’” – חשוב להבין:
משמורת אינה רק “כותרת משפטית” – היא מחייבת יכולת, זמינות, יציבות.
לעיתים, כדי להגיע להסכמה על משמורת, אחד הצדדים נדרש לויתורים כלכליים או רכושיים (חלוקת רכוש, גובה מזונות, הסכמה למגורים באזור מסוים), כדי לצמצם קונפליקט ולהבטיח לעצמו קירבה לילדים.
במקביל, בתי המשפט ובתי הדין בוחנים:
מסוגלות הורית – היכולת לדאוג לצרכים הרגשיים, הפיזיים וההתפתחותיים של הילדים.
היכולת לאפשר קשר עם ההורה השני – הורה שמנסה לבצע ניכור הורי (כלומר, להרחיק את הילדים מההורה האחר באמצעות אינדוקטרינציה רגשית, השמצות, הפחדות) עלול לפגוע בעצמו משפטית, גם אם הוא “הורה טוב” בתחומים אחרים.
כאן אתם זקוקים לא רק לעו”ד שיודע לנהל הליך, אלא למישהו שמבין גם את המשפט וגם את נפש הילד – ויגיד לכם ביושר מתי “המלחמה על העיקרון” תעלה לכם בילד.
6. איך הגירושין פוגעים או משפיעים על הילדים?
זו השאלה שדורשת את תשומת הלב יותר מכול:
“מה אני עושה לילדים שלי, כיצד זה משפיע עלייהם?”
ילדים בין מלחמה לפרידה – זירת נפש כפולה
ילד/ה בישראל היום עלול/ה לחוות:
חדשות על נפגעים, טילים, גיוסים.
בנים גדולים במדים יוצאים למילואים.
מקום מגורים שמוגדר “עוטף”, “קו עימות”, “סיכון ביטחוני”.
וכשכל זה קורה במקביל לפרידה של ההורים, הוא חווה:
אובדן של תחושת בית בטוח.
בלבול נאמנויות – “עם מי אני?”, “אם אני נהנה אצל אבא, אמא תכעס?”
חשש מנטישה – “האם גם ההורה השני ילך?”
פגיעה בביטחון האישי, בלימודים ובקשרים חברתיים
מבחינה התפתחותית, אנחנו רואים אצל ילדים להורים גרושים – במיוחד כשיש סכסוך גבוה:
קושי בריכוז בלימודים, ירידה בהישגים.
יותר בעיות התנהגות או, לחלופין, הסתגרות חריגה.
קושי לבטוח בחברים, פחד לסמוך על בני זוג עתידיים.
אבל חשוב להבין:
הקורלציה החזקה ביותר אינה בין “גירושין” לבין נזק, אלא בין קונפליקט הורי גבוה ומתמשך לנזק.
בית שבו שני הורים “נשארים בשביל הילדים”, אך מתנהלים שנים במלחמה, קללות, שתיקות ואלימות רגשית – עלול לפגוע בילד יותר מאשר בית גרוש, שבו הקונפליקט ירד, ויש שני בתים יציבים, אפילו אם צנועים.
מבחינתי, כאדם וכעורך דין, המבחן האמיתי הוא:
איזה עולם רגשי הילד חי בו ביום־יום?
האם הוא מרגיש שיש לו שני הורים נפרדים אבל נוכחים, או שהוא חי בשדה מלחמה שאין בו מקום לנפש שלו?
